אבי נמני נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון

רע"פ  4716/08

בפני:  
 כבוד השופט ס' ג'ובראן
 

המבקש:
 אבי נמני
 
 נ  ג  ד
                                                                                                   
המשיבה:
 מדינת ישראל
                                          

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 18.5.08 בע"פ 4501-03-08  שניתן על-ידי כבוד השופט אברהם טל – סג"נ

בשם המבקש:
 עו"ד דוד גולן
 
החלטה

 
           ראשיתה של הפרשה בה עוסקת הבקשה הינה בדו"ח מצלמה בגין עבירת מהירות שהוצא כנגד המבקש בשל עבירת תעבורה ברכבו בתאריך 30.3.2006 בשעה 14:37 בכביש 4. לטענת המבקש הדו"ח אכן נשלח למעונו, אולם שולם על ידי אשתו ללא ידיעתו, שכן היא זו שעברה את העבירה.

           בחלוף מעל לשנה מתשלום הדו"ח, ומשגילה המבקש כי ישנו רישום תעבורתי על שמו במשרד הרישוי ושבחיקו נקודות חובה, הגיש בקשה למשטרת ישראל להסבת הרשעתו בעבירה הנ"ל ואת הנקודות בגינה לחובת אשתו.
          
            ביום 27.1.2008 הגיש המבקש לבית משפט השלום לתעבורה בנתניה בקשה להישפט באיחור לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי)  שכן לטענתו אשתו היא זו שביצעה את העבירה ושילמה את הדו"ח.
          
           ביום 14.2.2008 דחה בית משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט י' הלוי) את הבקשה.
 
          על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"ח 4501-03-08).

           ביום 18.5.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' טל) את הערעור בקובעו כי מאחר ושולם הקנס בגין העבירה נשוא הערעור הרי שהפכה הרשעתו של המערער לחלוטה ולא ניתן להשיג עליה.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש וטוען כי ישנו מקום לאפשר לו להישפט באיחור שכן לא ידע כלל על קיום הדו"ח נגדו, וכן לאור העובדה כי הותרת ההרשעה בעינה תגרום לו עיוות דין, שכן יהיה עליו לשאת באשמה אשר אינה רובצת על כתפו אך ורק בשל טעות בהיסח דעת של רעייתו.   

   דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

   עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

 סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע:
"(ח) שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג)."

מלשון הסעיף עולה, כי עם תשלום הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה בה הוא הואשם.

           יתרה מכך, עם חלוף המועד להגשת ערעור על ההרשעה לבית המשפט המחוזי, הפך פסק הדין של בית-משפט השלום לתעבורה לחלוט. בנסיבות אלה, הבקשה להארכת מועד להישפט שהגיש המבקש לבית-משפט השלום לתעבורה, הוגשה שלא כדין (ראו רע"פ 8927/07 אבי סאעב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2008)).  המערער אף לא הראה בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא היה יכול לדעת על הדו"ח בכדי שיוכל ליפול בגדר החריגים שנקבעו לעניין האפשרות להארכת מועד להישפט (רע"פ 2096/07 ציפורה כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.07)) ומשום כך, אין מקום להיעתר לערעורו של המבקש ולבטל את החלטת בית המשפט קמא.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.
           ניתנה היום, י"ז באב התשס"ח (18.8.2008).